המשפט שיצא מהבניין
יום חמישי בצהריים השער של החניה לא עולה. דנה עומדת עשר דקות עם מפתח ביד, והפגישה שהייתה לה נשארת בלי שהיא מגיעה אליה. השער נשאר למטה עד הערב. בלי שהוא עולה היא לא בוחרת את היום שלה. היא בוחרת את השבת של מי ששואל.
בשעה שתים־עשרה אורחים שואלים מה עושים בשבת. היא לא אומרת «שמעתי שזה טוב». היא אומרת: «לכו. זה מה שעושים בשבת.»
היא לא ראתה את הסרט. ביום ראשון האחות אמרה שהוא טוב. ביום שלישי עמיתה בעבודה אמרה את אותו דבר. ביום רביעי ילדים בחצר צחקו עליו. שלושה מקומות שלא נפגשים. אחרי הילד השלישי היא הפסיקה לומר מי ראה.
גיל פוגש אנשים על המדרגות ומספר. הוא מספר לקומה שלו, לקומה מתחת, ולמי שיורד עם שקית. כולם כבר גרים כאן. כולם כבר שמעו אחד את השני.
בשבת הראשונה דנה נכנסת לאולם ורואה כיסאות ריקים. עד הסוף יושבים שנים־עשר. היא מבקשת מגיל לספר עוד לשניים. הוא מספר. בשבת שאחרי יושבים שלושה־עשר.
עוד משפט באותו בניין לא מביא כיסא. האנשים שגיל פוגש על המדרגות הם האנשים שכבר ישבו, או מי שגר לידם ולא בא.
ביום ראשון שלפני כן, בוקר רגוע, שכנה שאלה את דנה על הלחם שהיא קונה. דנה אמרה: «הלחם טוב.» לא «לכי לקנות». היא מסרה מה שהיא יודעת, והשכנה החליטה לבד. זו הייתה דעה.
ביום חמישי, אחרי עשר הדקות ליד השער, אותה דנה לא מוסרת דעה. היא קובעת לאחרים את השבת. «לכו» הוא לא «שמעתי». מי שהיום שלו נעצר מוצא מקום אחד שעוד זז: המשפט שהוא נותן למי ששואל.
אם רק האחות הייתה מדברת, דנה הייתה אומרת «האחות ראתה משהו». אחרי העמיתה זה עדיין משפט של מישהי אחרת. אחרי הילדים בחצר, שלושה חוגים שלא נפגשים, היא מורידה את השם של מי שראה. היא מדברת כאילו הייתה באולם.
היא לא בדקה. לא היה מה לבדוק: הסרט עוד לא רץ כשהאחות דיברה, ודנה עצמה לא נכנסה אליו לפני שנתנה הוראה. הדיבור שקדם לסרט הספיק לה, ברגע שהוא הגיע משלושה כיוונים. דיבור א
המשך קריאה
